פסק-דין בתיק ת"ק 009425/02

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לאופנועו של התובע בגין תאונה מיום 7.6.02.

התובע טען כי בעת שנסע ברחוב נורדאו, בצידו הימני של הכביש וחלף על פני שורת מכוניות שעמדו לפני הצומת המרומזר, בהמתנה לאור ירוק, נפתחה הדלת הימנית של רכב, שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 2 (להלן: הנתבע). התובע טוען כי לא הצליח להתחמק מפגיעה בדלת, פגע בקצה הדלת ונפל עם האופנוע.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי התובע עקף את רכבו של הנתבע מימין וכי נבהל מהדלת שנפתחה  על ידי הנוסע ברכבו של הנתבע, אך מעט ולכן נפל על מכונית שחנתה לימינו.

התובע העיד בפני, עדות אמינה וסדורה, כי נסע ברווח שנוצר בין שורת המכוניות הממתינות  לפני הרמזור לבין המכוניות החונות לצד המדרכה וכי מדובר היה במרווח גדול המאפשר מעבר האופנוע בבטחה שכן במקום עמד טור אחד בלבד של מכוניות.  התובע העיד כי רק סמוך לפני הרמזור מתפצל הכביש לשני נתיבים כמודגם בתמונה שהוגשה וסומנה ת/1.

כן העיד התובע, כי הבחין בדלת הרכב שנפתחה, רק כשהיה סמוך מאוד לרכבו של  הנתבע. לפיכך, למרות שניסה לעצור, פגע בדלת עם הידית השמאלית של האופנוע, נפגע ביד שמאל ונפל על הרכב שחנה מצד ימין.

הנתבע העיד כי הנוסע שישב לימינו פתח את הדלת על מנת לסוגרה כראוי. הנתבע העיד כי לא ראה את האירוע אך שמע רעש וראה כי התובע נפל על הרכב שחנה מימין. לטענת הנתבע, שאל את הנוסע שישב מימינו אם לא הסתכל בטרם פתח את הדלת, אך זה השיב כי הסתכל ולא ראה את האופנוע.

הנוסע, שפתח את הדלת, לא הובא לעדות. הנתבע עצמו העיד כי לא ראה את האירוע. לפיכך, לא נסתרה גירסת התובע, כי דלת הרכב נפתחה כמעט במלואה וכי התובע פגע בדלת ואז נפל ופגע ברכב שחנה מימין.

תקנה 80 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) קובעת כדלקמן:

"לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך".

בנסיבות העניין כאמור, עדות התובע כי דלת רכבו של הנתבע נפתחה, כמעט לרווחה, כשהיה סמוך מאוד לרכב הנתבע ומבלי שהיה סיפק בידו לבלום או להתחמק מהפגיעה בדלת, לא נסתרה ולפיכך האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעים, נהג הרכב והמבטחת את השימוש בו.

טענת הנתבעים, כי התובע עקף את רכב הנתבע מימין ושלא כדין, אינה מקובלת עלי, הן לאור הוראות תקנה 47 לתקנות התעבורה  והן לאור עדות התובע, כי במקום עמד טור אחד של מכוניות הממתינות לרמזור, באופן שנוצר מרווח רחב שאפשר נסיעת האופנוע במקום בביטחה.

עוד יש לציין, כי התובע טען בתביעתו כי התכוון לפנות ימינה בצומת וכי רק סמוך לצומת מתפצל הכביש לשני נתיבים כפי שגם עולה מהתמונה (ת/1). לפיכך, נסיעתו של התובע בצד הימני של הכביש הינה כדין, שכן לו היה נוסע לשמאלן של המכוניות הממתינות לפני הרמזור, כשכוונתו לפנות ימינה, היה מסכן בפנייתו הן את עצמו והן את המכוניות הממשיכות בנסיעה ישר.

אשר לנזק הנטען, התובע צרף לתביעתו דו"ח שמאי, על פיו מסתכמים הנזקים לאופנוע בסך של 3,420 ש"ח.

התובע תיקן רק את הנזק לידית המצמד בעלות של 343 ש"ח, אך העיד כי כל הנזקים הנכללים בדו"ח השמאי, נגרמו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. היות והנזק לא תוקן במלואו, הערכת השמאי אינה כוללת מע"מ. כן צורף חשבון עבור שכ"ט שמאי בסך של 525 ש"ח.

הנתבעים כפרו בגובה הנזק וטענו כי הנזק הנטען מוגזם אלא שלא הוגשה חוות דעת נגדית של שמאי מטעם הנתבעים. לפיכך טענת הנתבעים לא הוכחה ואני מקבלת את הערכת הנזק על פי דו"ח השמאי מטעם התובע.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 3,895 ש"ח וזאת בכפוף להצגת קבלה המאשרת תשלום שכ"ט השמאי בסך של 525 ש"ח . באם התובע לא ימציא לנתבעת מס' 1, קבלה המאשרת תשלום שכ"ט השמאי יופחת סכום זה מסך הפיצוי שישולם לתובע.

כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך של 350 ש"ח.

הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ג (21 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.